רינה פרנק מיטרני – כל בית צריך מרפסת

סיפורה של פרנק מיטרני עסיסי, גועש, ומלא בפרטי-מציאות מפתים; ילדות בחיפה של שנות החמישים, בואדי סאליב, ערש המחאה החברתית בישראל (הניסוח הבעייתי, בלשון המעטה, על הכיתוב האחורי, גורס "השכונה הידועה לשמצה") ומשם לחיי נישואין עם גבר ממשפחה יהודית עשירה מברצלונה, התמודדות קשה עם תינוקת חולה מאד ומשבר נישואין מטלטל. לכאורה, לפנינו רומן, בעל מבנה סדור – העלילה המספרת את קורותיה של הגיבורה נקטעת מדי פעם בקטעי זכרונות ילדות, הנבדלים משאר הטקסט באות שונה. בהיקראו כרומן, הספר של פרנק מיטרני אינו נקי מפגמים: החל מן המנעד הלשוני, הנע בין לשון תקנית ודיבורית באופן שנדמה אקראי לגמרי, ועד סתם טעויות, ספק מכוונות ספק לא; וגם שגיאות עריכה (לא צבים עושים אהבה בזהירות, אלא קיפודים - עמ' 134.) וכלה בהחלטות שנדמה שהן שרירותיות בכל האמור בסיפור – למשל, הדילוג מן הילדות לבגרות בלי להתעכב כמעט על הנעורים, שכללו – כך מסתבר רק לקראת הסוף, בשיחת אגב - הריון בגיל שמונה עשרה, שהסתיים בהפלה. לא אחת נעדרים, כמעט במופגן, המניעים הנפשיים למעשי הגיבורים. לא, ככה לא עובד "רומן."

נניח אם כן לעניינים הספרותיים המעודנים הללו, ונתרכז בחומרים עצמם: התכנים, הסיפור, הזכרונות. זה כבר עניין שונה לגמרי. כאן נהנית פרנק מיטרני משני יתרונות בולטים: חומרים נהדרים, ססגוניים, טרגי-קומיים, כמעט קרנבליים; וטמפרמנט חצוף, מתריס, סקסי ולעתים די שובה-לב, גם אם לא תמיד. הנוסטלגיה החיפאית צבעונית, מרירה-מתוקה, מרתקת; תושבי ואדי סאליב – פליטים עניים שהתיישבו במקומם של מי שהפכו לפליטים – הם מארג של ספורי חיים מדהימים, מטלטלים, אכזריים, כאלה שרק כאן, כנראה, יש מהם שפע עצום כל כך. והילדה שהפכה לאשה צעירה, המספרת את הסיפור, מושכת כאמור את הלב כשהיא מספרת הכל, גם דברים קשים מאד, במין טבעיות כמעט-אדישה, מחושלת, ובו בזמן פורשת לפני הקוראים את הבלבול, חוסר הודאות והכאב הטמונים בסיפור שלה, שנדמה בראשיתו כסיפור סינדרלה, אבל מתנהל אחר כך בפיתולי-נאראטיב בלתי צפויים, כאלה שרק החיים עצמם יכולים לזמן.

הפסיפס החברתי המורכב והמוזר של ואדי סאליב עולה מספורי הילדות של פרנק מיטרני בחיות רבה. האירועים המכוננים של ואדי סאליב – המהומות והאלימות – מתוארים מנקודת מבט ילדותית, אפילו משעשעת: המפגינים נושאי הדגלים השחורים עולים במעלה הרחוב, מיידים אבנים בבתים "שבהם גרו אשכנזים", אבל בהגיעם לבית מספר ארבעים, בית אביה של המספרת, מישהו מהם צועק שבבית של פרנקו לא נוגעים: "הוא משלנו, הוא רומני." (187). אבל פרט לכך ארועי הואדי  אינם תופסים נפח של ממש בספר; יוג'ין יונסקו מבקר בביתם, מסייר בחיפה בהדרכת אביה וכותב את "הכסאות" על רחוב סטנטון ארבעים, על פי המיתולוגיה המשפחתית; האם כבדת-השמיעה, המביכה את בנותיה במוזרויות שהביאה "משם" וגם  עמלה בפרך, ללא הפוגה, למענן; ועוד כהנה וכהנה. ומכיוון שהקורא כבר נלכד, הוא ממשיך ללכת עם המחברת גם אל שאר עלילות חייה, בעבר הקרוב יותר, בחיי נישואין ההולכים ומתאמללים וטרגדיה של תינוקת פגועה, כולם בעלי עוצמה רגשית עזה.

לא רומן, אם כן – רק סיפור חיים שאפשר לעשות ממנו רומן. ספור מצויין.