רוני-סופרסטאר- רוני – לא עוצרת

האמת היא שעם הזמן ההרגשה האמביוולנטית שלי כלפי רוני דואני רק הולכת וגדלה. מי שקרא ראיונות אישיים איתה, היה יכול ללמוד עליה שהיא לא אותה הבובה שניבטת מהמסך, או אותו מוצר שכולם באים לגזור עליו קופון. בראיון שקיימתי איתה כשיצא החלק הראשון של האלבום "לא עוצרת", הצגתי בפניה שאלות שישבו לי על הלב הרבה זמן והיא פשוט סתמה לי את הפה עם תשובות של בחורה לעניין שהיא הרבה יותר מפנים יפות. ההרגשה החיובית הזאת תמיד נקטעת לאחר שמיעת שיריה. עם כל החיבה והעניין שהיא מצליחה לעורר כאדם, קשה להתעלם מהמוסיקה הממסוחרת. אנשי התעשייה שמניעים את המכונה המשומנת המצליחה שנקראת רוני סופרסטאר, יודעים לעשות טוב טוב את העבודה. אלה מהווים אנטיתזה גמורה לרוח מוסיקלית. אחת הבעיות של מוסיקאים בארץ היא שהם אנשי מסחר גרועים. מוסיקאי טוב צריך לדעת לטוות את קו ההפרדה בין אמנות לשיווק. האמנות שלו באה לידי ביטוי בשירים שהוא כותב ומבצע. בשנייה שהסתיימו הקלטות האלבום, צריך לדעת לעשות את הסוויטצ', ולעבור למוד שיווקי. לא לפני. בכל מה שקשור לקונצרן סופרסטאר, המוצר המשווק נוצר ונאטם הרבה לפני שנכתב הצליל הראשון. יש בי הערכה עמוקה לרוני כאשת מקצוע ממולחת, אך הגירוי האמנותי שהיא מעוררת בי, שואף לאפס. החלק השני של האלבום "לא עוצרת" מחזק אצלי את התחושות האלה. מגורמיה של רוני נמסר לכל דורש כי הסיבות לפיצול האלבום לשני חלקים הם בגלל אופי השירים הבוגר שמוצג בחלקו השני. אמנם לא נשמטה לי הלסת מהחלק השני, עם זאת, הוא כולל כמה יציאות שלא נשמעו מרוני קודם לכן. השירים "מכתב פרידה" ו"בוא כבר" עטופים בהפקת רוק מרעננת שיוצאת לרגע מקו הפופ שלה, ומציגים פן חדש שלה. אין כרגע טעם להודיע בראש חוצות כי נולדה כאן זמרת רוק חדשה. בכול מה שקשור לשירה, יש לה עוד הרבה על מה לעבוד. מצד שני, קשה לי לחשוב על הטעם שיש בפיתוח קול שלה או עבודה על הגשת שירים, כל עוד היא שרה טקסטים חסרי משמעות, שברוב המקרים לא עומדים בהגדרה של פזמון. ובכל זאת, האוזן כן נתפסת לשיר "מנגינה שקטה" שצמד הפופיסטיים Knob חתום עליו. רוני נפרדת לרגע מהפקה גרנדיוזית ומגישה שיר שקט, שהוא אולי היחיד מכל שיריה שגם מעניין מבחינה הרמונית. הניסיון הזה, אפוא, לא יכול לנסות להתרומם עם טקסט כמו: "מתבגרת, לא חוזרת לאחור, מתקדמת אל האור, מדברים כולם בקול, מנסים אותי לשבור, כל הדרך" (מילים: מיטל פטש). עטיפת האלבום (יח"צ)אני לא מבין מדוע מוסיקת הפופ בארץ מכוונת כל כך נמוך. אני לא אומר שצריכים להתמודד עם טקסטים של מאיר גולדברג, אבל בהחלט יש מקום לגייס מעט חשיבה אמנותית לא רק לצורך ההפקה המוסיקלית וצילומי עטיפה מרהיבים. אני שומע את הרצועה האחרונה "נסיכת פופ", שכתב לה Henree, שהוא אולי האדם המוכשר ביותר בפופ הישראלי, ועולה לי חיוך: "מה רע בלהיות נסיכת פופ? מה רע בלעשות שמח? למה הכל חייב להיות עמוק? כמה נחכה – וזה בורח... אולי אתה שכחת איך לשמוח, להיות צעיר, את הצרות לשכוח, ולא צריך לגדול מהר בכוח, אני רוצה – לחיות ולא לשכוח!... עם כל החדשות, עם כל הפרסומות, עם כל הצרות, עם כל הרגשות, כולנו אנשים – אנשים פשוטים, רוצים עתיד יפה יותר – אנחנו מחכים". אז אין שום דבר רע בלהיות נסיכת פופ, אבל מצד שני, אין שום דבר פסול בלצפות לעומק בסיסי מאמנות באשר היא. האמת היא שאני מוצא את העומק ברוני בכל פעם שהיא מדברת, והוא נעלם ממנה בשנייה שהיא מתחילה לשיר. ועוד עם פלייבק. שוב אני מתעטף באמביוולנטיות ומדבר אל רוני, כאילו שהיא נותנת את הטון. כשאתה קורא איתה ראיונות, או מראיין אותה בעצמך, אתה לא מדבר עם האדם הנכון, כי אין בנאדם נכון. לא תמצא לעולם אמת אחת באלבום שעומדים מאחוריו לא פחות משישה מפיקים מוסיקליים. תוכל להתעניין ולהתרשם מהסאונד, מההפקה, מהתחכום האלקטרוני האחרון, מהקצב. אבל מעבר לזה, לא תמצא בזה לא קונספט ושום עניין אחר. לא עוצרת, החלק השני / הליקון – פופ ארט (23:30 דקות) הכי בלונדיני: נסיכת פופ הכי שחורדיני: לא עוצרת