קנטינה

קנטינה, רוטשילד 71. טל': 6205051 קארמה רעה ישבה משך לא מעט שנים על המבנה ברחוב רוטשילד 71. בעוד מסעדת פסטיס, השכנה לכיוון צפון, עולה כפורחת, ברוטשילד 71 מסעדות נפתחו, כשלו ונסגרו. עד שהגיעה קנטינה. בשנה שהיא שם הספיקה האיטלקיה שבבעלות ג'ו מרציאנו לצבור לה מעמד מיוחד. למרות שמדובר במסעדה לכל דבר ועניין, עם ראשונות-עיקריות-קינוחים, היא הפכה לאבן שואבת לבליינים, קצת כמו בר. בואו נגיד שלו הייתי כתב רכילות או צלם שעניינו סלבריטאים, הייתי יוצא מהארוחה בקנטינה עמוס בשלל רב. מכיוון שאינני אף אחד מהללו, ובכלל יומרותי בהקשר די צנועות, מצאתי את עצמי מעט מועק מכל העניין, לפחות במקצת במלתעותיו של הטרנד. מה גם שלהבדיל ממקומות אחרים הממגנטים סלבריטאים, שיש בהם די מרחב, קנטינה הוא בעצם קיטון די קטנטן. כשהוא מתמלא, צפוף שם והומה שם וחם. אבל מאחר שכאמור מדורי "סתם" ו"לילה" ממוקמים בעמודים אחרים, וקנטינה היא למרות הכל מסעדה, התכנסנו כדי לבדוק את האוכל שם. קנטינה נפתחה כממשיכת דרכה של איל פאצו מפלורנטין, עם אותם בעלים, אותו תפריט ואותה רוח שעוצבה בעצם בעבר על ידי השף מנה שטרום, שהיה הראשון להריץ את איל פאצו. הביקור הראשון בקנטינה, לפני כשנה, הותיר רושם חיובי בעליל. בעיר שמוציאה כבר שנים את דיבתו של האוכל האיטלקי, זה היה תוסף ראוי. רציתי לבדוק האם גם עכשיו, כשקנטינה היא מקום שוקק, שעם ההצלחה הפך מפורכס משהו, איכויות האוכל נותרו כשהיו. חזרתי עם ממצאים מעורבים למדי. לא שמדובר באוכל בעייתי. בשום שלב לא פנו המנות לכיוון רע או מפדח. אבל הרבה מדי תנודות, רגעים רבים של בינוניות ומעט מדי מצוינות הובילו לנקודת הסיום ללא ברק בעיניים. היה בסדר, ללא פאקים, אבל לא מזהיר, טוב פחות לטעמי מהארוחה הקודמת שם בפתיחה, וגם מהגלגול הקודם בפלורנטין. התפריט בקנטינה אוהב לתת לחומרי הגלם לדבר. זו מסעדה עם מנות פשוטות, שאמורות להישען על איכויות חומרי הגלם בצירוף תבונת הנגיעה המינימלית אך הנכונה בהם. כאמור, זה עובד חלקית בלבד. כן אהבנו את מנת האנשובי (33 שקל) שנכבשו בשמן זית בעדינות והגיעו לצד טפנד נחמד. זו היתה מנה שחשפה טיפול מדויק ונכון בדגיגים. רק לקראת סיום שמנו לב פתאום שזו היתה המנה היותר מוצלחת בארוחה כולה. בקרפצ'יו הבקר (43) היתה התערבות מינימלית לגמרי בבשר. מאחר שאיכויות הגלם שלו לא התרוממו אל מעבר לסביר, זו היתה טעות. רלוונטי להגיש ככה קרפצ'יו כשאיכויות הבשר שלך הן לא פחות ממופלאות. הלאה, לפסטה. במונחי ארץ המגף מה שאכלנו שייך לסקציית האנטיפסטי. פסטות, שאצלנו הולכות הרבה פעמים למשבצת העיקריות, הן באיטליה פרימי, כלומר מנת הביניים שבטרם עיקרית. אז נהגנו כאיטלקים וחלקנו ספגטי נפוליטנה (43) כמנת ביניים. כמו מדד הפסטו, גם מדד הנפוליטנה, רוטב העגבניות הבסיסי, הוא מהיותר משמעותיים כשמעריכים מטבח איטלקי. לא היצירתיות נמדדת כאן אלא המוקפדות - היכולת לגעת בבסיסי ובמובן מאליו, זה שכולנו מכינים בכל בית, נכון, מדויק ועם טאץ'. קצת כמטפורה לכל הארוחה - היה ללא פאקים. לא פחות מסביר, אבל גם לא הרבה יותר מזה. עיקריות: מחבת פירות ים (105) וסינטה מוקפצת (79). פירות הים אכזבו. זו היתה אמנם מנה נדיבה בהחלט, עם החשודים המיידיים - שרימפס, קלמרי, מולים וסרטני שיט כחול - במינונים נאים. גם מבחינת מצב הצבירה של הסי-פוד לא נרשמו בעיות. הם היו עסיסיים דיים, כשאפילו הקלמרי לא נדפק. אבל פירות ים חייבים סיבוב טעם כלשהו כדי להוציא מעצמם את כל הטוב שיש בהם. סתם קצת שמן זית, ירקות ותבלינים סוגרים אותם. קטליזטור טעמים, יין לבן למשל, היה חסר שם מאוד. לא סיימנו את המנה. היא היתה מעט תפלה לטעמנו. נתחי הסינטה המוקפצים הגיעו מבשר טוב. כמו בדרך כלל עם סינטה, בשר שצריך להתאמץ בשבילו, נימוחים הם לא היו. אבל ההקפצה הבסיסית, בצירוף קצת בלסמי, עשו להם טוב. טירמיסו (25) ומנת סורבה (22) סגרו את הארוחה. שניהם היו, בדומה לרוב מה שקדם להם, לא רעים, לא מזהירים. אז קנטינה, שנה מהפתיחה, יוצאת ממבחן האוכל נטו קצת ככה-ככה. הבאזז הסלבריטאי יעשה בינתיים את שלו, אבל אם גם חושבים עוד קצת קדימה, נראה ששווה קודם כל קצת לייצב את האוכל, אחר כך להחדיר בו קצת אפגרייד.