פיקניק-ארנה קזין

באחד הסיפורים ב"פיקניק", ספרה החדש של ארנה קזין, הגיבורה מסתכלת בעניין ובסקרנות על סצנה מחרידה בה ילד קטן בוכה. כלבו משופד שם על מוט ברזל, בשרו קרוע והוא מפרפר בין החיים למוות. "איזה מחזה מרשים", אומרת הגיבורה לחברתה ומנסה להסביר את סוד הקסם של הסיטואציה, "תראי, זו לא רק הקריעה בבשר, אלא גם הקריעה בנפשו של הילד". הצורה בה מתארת קזין לקוראיה את הכלב התלוי והשבור בעודו בחיים מבחילה, מזעזעת וגורמת לקורא לרצות להסיט את עיניו מהדפים המודפסים, אך קזין שמה את הדברים האלו בפיה של הגיבורה כדי שנשים לב שההתרחשות הבשרית הגלויה והבוטה הזו בעצם מזעזעת פחות מהמתרחש במרחב הסמוי, הקשה יותר לגילוי, של הנפש. העיסוק של קזין בתפר הזה שבין הבשר לנפש, בין התרחשות פיזית בוטה ומלוכלכת לבין הקווים הדקים והנסתרים של המרחב השותק והחבוי שנמצא מאחורי הקלעים שלה הוא חוט השני העובר בכל סיפוריה. קזין לא מהססת להיות גסה וברוטלית בסיפוריה, אבל הבהמיות הזו שמשמשת אותה לתיאור גופות כלבים, יחסי מין אלימים ומשפילים וכיוצא באלה תענוגות החיים, היא בעצם פיסת תחרה שיש להתקרב אליה ולהציץ מבעד לחורים המרכיבים אותה: דרכם מציצה האבנורמליה האמיתית, שאינה קשורה לדם ולזרע. בסיפור "איסי מיאקי" מחפשת הגיבורה, שסובלת במערכת זוגית לא מספקת, אחר מקור "ריח נוכח, עמוק ורע וחמוץ, מריר ורקוב ותוסס" בביתה. אחרי שהיא ממצה את האפשרויות המציאותיות למקור הריח בפירות רקובים במקרר או בריח גופה שלה, היא פונה לחפש אותו בתוכה, ואכן מוצאת בה "לב סדוק וחלוד, מרקיב" לצד "המבט העייף של אמא [שלה], מזיעה מיום שוק, מצחינה מדגים". חוסר הסיפוק של הגיבורה אינו נובע מיחסי-המין החד-כיוונים שמתוארים אף הם בפרוטרוט כמה שורות קודם לכן, אלא בזכרונותיה הקשים של הגיבורה מילדות, בחוסר יכולתה לאהוב, בניכור שלה לחיצוני ממנה. הטירוף והביזאר שמעסיקים את קזין אינם נמצאים ביחסי סאדו-מאזו שגובלים באונס, בגילוי עריות או בבחורה שמסיימת מין בשלישיה בשיחה לאמא שלה, אלא דווקא באיזו "דאגה כללית ואמורפית, לא מנוסחת ולא מעוצבת" שמסתתרת מאחוריהם, שמציגה את הבעיות האמיתיות של החיים. אלו הן הצרות של כולנו, ולאו דווקא צרתם של הלסביות, חובבי הסאדו או הנקרופילים שנמצאים בשולי החברה מבחינת התנהגותם. הדבר בא לידי ביטוי כשקזין מנסה לטפל במודל נורמטיבי לכאורה של משפחה, אבא, אמא וילד, סטרייטים ומהוגנים, שכביכול מנהלים חיים בינוניים בהצלחה. אלא שקזין מגלה לנו את סערות הנפש והטראומות שמתחת לפני השטח, כשמתברר שהאב שולח את בנו לשיעורי רכיבה כדי לפצות את עצמו על חוסר הבטחון שגרמו לו הוריו, והאם חיה בחרדה מתמדת ששיעורים אלה ייגמרו בבן משותק מן הצוואר ומטה. עבור הגיבורים של קזין, אין התנהגות פיסית שאינה נורמלית, כמו שאין נפש נורמלית: לא משנה מה עושה לך את זה במיטה, אם זה צואת אדם או התנוחה המסיונרית, כיוון שהנקודה הקריטית היחידה בחקר האדם, כל אדם שהוא, היא שעמוק בפנים משתוללים בו ברקים ורעמים ואש רעה. פרסומתהסטייה אמיתית, השגעון והרדיפה של כולנו, מוגנבים בהסתר ובביישנות כמעט, לתוך סיפורים שהלכלוך מככב בהם בעוצמה על פני השטח. אבל רמת הסיפורים של קזין אינה אחידה; בחלק מהם היא יודעת לשמור על תבנית ריאליסטית מוצקה, שמאפשרת בניית-עזר חמקמקה יותר של המנטאלי. לפעמים היא נופלת בפח של הדה-קונסטרוקציה (כמו בסיפור הנזכר למעלה, בו החיטוט של הגיבורה בנפשה מתואר כאקט אמיתי, ומזכיר את דרכו של אתגר קרת למוטט את המציאות על ראשו של הקורא), ולפעמים היא מתאהבת במנטרות של אנטי-גלובליזציה ומחסום-ווטש שאין להן כל מקום של ממש בסיפורים, שמגיעות רק בגלל הדחף שלה להתייחס לאג'נדה הפוליטית שלה (אף שהיא מודעת לדחף השמאלני הזה ומלגלגת עליו בעצמה). קשה להמליץ על הספר הזה כספר: יש בו סיפורים ראויים מאד, אבל הכשלים שהוזכרו בפסקה הקודמת, כמו גם העובדה שבשלב מסוים יש הרגשה שקזין מלעיטה את הקורא באותם מסר וטכניקה שוב ושוב, מוכיחים שהספר כיצירה אחת אינו בשל ושלם. כקובץ סיפורים, יש בו תשתית ראויה ומספר פנינים, שיכולות, בספרה הבא אולי, להפוך לשרשרת. כאן זה עדיין לא קורה. "פיקניק", ארנה קזין (הוצאת הקיבוץ המאוחד)