מאיה בוסקילה – ימים של אהבה אמיר עמרמי טוב מראה מאיה בוסקילה בבגד ים מצווחותיה הטורדניות - גם כך זה אופיו של הדיון סביבה. ביקורת אלבום לפני שלוש שנים בערך, בקע מהרדיו קול מתוק וכואב, שליווה את מילות השיר המלטפות "יש בלבי כינור". היה קשה מאוד להתעלם מהקסם של השיר הזה, כל שכן מהביצוע הנוגע של אותה זמרת אנונימית, שאיש עדיין לא ידע לדקלם את שמה מתוך שינה. השעה לא איחרה לבוא, והדמות שמאחורי הקול הענוג נתגלתה וכבשה בסערה את הקונצנזוס, שמהר מאוד התברר כבעל מכנה משותף נמוך מאוד.
אלבום הבכורה שלה, "סיפור מכור", עשה הרבה יותר רעש משראוי לו ערכו האמנותי של האלבום. לאט-לאט האמנות נדחקה הצידה והרעש תפס מקום מרכזי. מלבד שיר הנושא של אותו אלבום, לא היה בו משהו נוסף להיאחז בו. עם זאת, הפכה מאיה בוסקילה לדמות מרכזית בשנתיים האחרונות עבור שוחרי התרבות הצהובה ולנושא לשיחה בכל בית בישראל.
הבאז סביבה הפך לכדור שלג אימתני שמטפס בחופשיות אל פסגת הרי הרייטינג הסתמיים. עם הזמן הכדור הזה הפך לדבר מה שמזין את עצמו, לסוג של מוטציה שמשתנה כל הזמן כבר לא ניתן לעקוב אחר תצורת האפס המקורית שלה. במקביל, ההתייחסות האמנותית למאיה התקפלה הצידה, ואני נשארתי עם טעם מאוד מר בפה, נוכח אותה דמות פומפוזית שצורחת שירים כמו "הלב" על במות ישראל, שלא השאירה כל זכר לאותה זמרת מתוקה שכבשה את האוזן עם "יש בליבי כינור".
הדיון האמנותי הוסט לטובת נושאים כמו חתונה - כן או לא, שומן - ירד או לא, מחשופים וכיוצא באלה. חרף הכיוון הברור של רשימתי, חשוב לי לציין שאין לי בעיה עם זה, כל עוד הדיון האמנותי לא נדחק הצידה לגמרי.
כמה שנים אחרי צאת האלבום הראשון , יצא "ימים של אהבה", שאינו חף מאותם פגמים שהיו בקודמו. לעומת זאת, הוא חף לגמרי מתמימות.
עטיפת האלבום (יח"צ)מאיה בוסקילה נכשלת בגדול על סעיף אמינות. השירה שלה מאולצת, ספוגה באובר דרמטיות שמנותקת מהתוכן שהיא מגישה.
בחירת השירים תמוהה לא פחות. בוסקילה חתומה על השירים "רוצה לחזור לנעוריי" ו"מי קורא לך" - מהשירים הבוסריים ביותר שיצא לי לשמוע באחרונה, שהפקתם המוסיקלית לא מצדיקה את משכורתם של העוסקים במלאכה. הנה, טעימת בוסר קטנה: "פתאום הכל מעורפל, וזיכרונות די ברורים, התת מודע מתגבר לבד, מתפוצץ לי בפנים, נזכרת אך אני שלך, אך מה איתי אני שואלת, רוצה כבר להבין הכל, שתפתח לי שוב הדלת" (מתוך "רוצה לחזור לנעוריי"). טעימה נוספת עליה היא אמנם אינה חתומה, אך לא פחות בעייתית: "אם הוא לא אוהב אותי שיילך, אני אסתדר – בלעדייך" (מתוך: "בלעדייך", סינגל נוסף שיצא לרדיו). לא הבנתי - היא שרה אליו או עליו?
"ימים של אהבה", שגם הפך לשיר הנושא של הסרט בו היא מככבת (אה, כן, היא גם שחקנית..), נכתב על ידי המוסיקאי עמית צח, והוא פראפרזה על השיר המקורי שלו "את הנשמה שלי" מתוך האלבום "בשמונה ליד הפסנתר". הגרסה של צח הייתה משכנעת בהרבה מזו של בוסקילה, שדולפת רגש סינתטי וצווחות שבר, שהצליחו להעלות לי את הסעיף.
מה עוד? אה, היא גם שרה באנגלית וביוונית. באנגלית היא מבצעת שירים שכבר מוצגים באלבום (וצריך לשלול לאלתר את הרשיון לאחזקת עיפרון של מתרגמם), וביוונית היא מחדשת את השיר "סוקרטס" שייצג את יוון באירוויזיון 79', בביצוע שלא מעורר אפילו את הצורך לזרוק צלחות פלסטיק.
עוד שיר שבוסקילה מצליחה לחרב הוא "רק אל תגיד", שיר מקסים שהיה מצליח להתרומם אם, למשל, מירי מסיקה הייתה מבצעת אותו. גם הוא, אגב, זכה לגרסת רימיקס איומה, שחותמת את האלבום.
הזכר היחידי לאותה בוסקילה של "יש בלבי כינור" ניתן למצוא ב"הייה לי מקום" (מילים ולחן: עמית צח), בו בוסקילה מגישה חלש ומצליחה לרגש בקטנה. נכון לעכשיו, אני הרבה יותר מתרגש כשאני רואה אותה בבגד ים.
מאיה בוסקילה – ימים של אהבה (רוברטו & אייל) 60:06 דקות
הכי בלונדיני: רק אל תגיד
הכי שחורדיני: רוצה לחזור אל נעוריי
דירוג:
(5)תגובות הגולשים
הוסף תגובה |