לילי

לילי. לילינבלום 23. טל': 5166684 המחשבה על רסטו-בר חדש, המגדיר את עצמו כאלג'ירי, פגעה בנו, יש להודות, היישר בבלוטות הרוק. די במחשבה על אינספור המאזטים והטאפאסים שהמטבח האלג'ירי העשיר מאפשר להגשה על הבר תוך כדי שתייה כדי לסחרר לרגע את החושים. אחרי הכל, איזה שילוב יכול להיות עז ומסעיר יותר מזה המפגיש את חריפותו של האלכוהול עם חריפותם של הסלטים והדגים המזרחיים? מישהו אמר מטבח מקסיקני? נכון, אבל מה נעשה עד שייפתח בעיר בר מקסיקני ראוי לשמו? נמשיך לשתות טקילות מיובאות במחיר מופרז ולמצוץ זיתים פיקנטיים. בכל אופן, אם נחזור רגע שוב למציאות, המייל שנחת אצלנו ובישר על פתיחתו של המקום החדש ברחוב לילינבלום הבטיח הרים וגבעות. ובכל מקרה, אותנו לא היה צריך לשכנע יותר מדי. לפיכך התייצבנו במקום בסוף השבוע החולף במיטב מחלצותינו. וגם אחרי שהסתבר לנו שכל המקומות על הבר כבר נתפסו הסכמנו להתפשר על שולחן צדדי חביב. הבטנו סביב: שוב מדובר בדירה, או בחנות לשעבר, ששופצה ונצבעה מתוך מטרה להעניק לה צביון אפלולי, משל היינו מסובים באיזה בורדל אדמדם בקסבה מזרחית כלשהי. כל זה צפוי למדי, אבל בכל זאת נחמד. המקום לא גדול, אבל המיקום מצוין: רחוב לילינבלום, יחד עם נחלת בנימין, הפכו זה מכבר לשדרה המרכזית ברצועת הבילוי העירונית של סופי השבוע. בנוסף, יש למקום מרפסת גדולה המשקיפה אל הרחוב, ויש להניח שזו תהפוך לפופולרית מאוד בלילות הקיץ המהבילים הקרבים אלינו בצעדי ענק. פחתנו אפוא בבירה מהחבית בליווי שוט קטן של טקילה (34 שקל) כדי לחמם את הקנה לקראת המעדנים הצפויים. כבר מעיון ראשון בתפריט טיפסה בנו אכזבה קלה: שיפודי אנטרקוט ופרגיות? מה זה פה, שכונת התקוה? איפה הסלטים, המפרומים, הממולאים, הדגים? בסופו של דבר הזמנו שלוש מנות שנראו מבטיחות על הנייר: שיפוד של פטריית פורטבלו (18), בצלים ממולאים בבשר כבש (24) וסלט סלק, המוגש כשלצידו סלט ירוק. מה נאמר ומה נגיד? מאכזבה כזאת לא סבלנו שנים: שיפוד הפורטבלו היה סמרטוטי להפליא: הפטריה המופלאה הזאת, שאין בשרית ועסיסית ממנה, נטבלה כנראה במרינדה תוקפנית על בסיס חומץ בלסמי ויין מתוק והוגשה במרקם חלקלק וצלופחי כשהיא מעוקרת מכל זיקה לאיכויותיה המקוריות. מה הבעיה למשוח פטריה במעט שמן זית, להשליך אותה לסיבוב קצר על האש ולבזוק מעליה קצת פלפל ומלח? טעמנו ביס אחד ועזבנו. גם סלט הסלק העיד על גישה שאין להגדירה אלא כעיוורון רגשי כלפי הירק הפלאי הזה: כאן התקבלו כמה קוביות מבושלות, כשהן חפות מכל תיבול שהיה יכול להעניק להן אופי, עומק או משמעות: איפה הלימון, השמן, המלח, הכמון, הכוסברה הקצוצה? לצידו של הסלק נערמה תלולית קטנה ויבשושית של עלי ביביי ורוקט, כנראה על תקן "הסלט הירוק", שהוגש גם הוא, שוב, ללא כל התערבות מצידו של המטבח. הבצלים הממולאים לא היו טובים יותר: ראשית, המילוי לא הוכן מבשר כבש, אלא אם כן היה זה הכבש הרזה ביותר שטעמתי מימי. מכל הניחוחות והטעמים האינסופיים האפשריים ממפגש של חומרי גלם מרתקים כבצל וכבש, התוצאה כאן היתה מעין ממולאים קטנים ונוקשים, ששחו ברוטב אדמדם והוגשו לצידה של קערית אורז חם, שהיתה מן הסתם הדבר הכי מרגש ואמיתי שקרה על שולחננו עד כה. כל זה בעיקר מצער, מפני שלילי נהנית בינתיים מתנאי פתיחה מצוינים, המבטיחים לה תפוסה מלאה בסופי שבוע. השאלה היא מה המטרה: אחרי הכל, בירה מהחבית ורד-בול וודקה אפשר לשתות בכל מקום בעיר, גם בפיצוציות. אבל אם בר אתני מבקש לגבש לעצמו אופי וייחוד, הוא חייב לעשות זאת דרך האוכל. ההצעה שלי לקברניטי לילי היא לעשות איקס אחד גדול על כל התפריט הנוכחי ולחשוב על כיוון שיכול למשוך גם קהל איכותי יותר, מהסוג שהם בוודאי מעוניינים בו. על כל מה שתואר לעיל שולם סך של 170 שקל, לפחות מחציתם על אלכוהולים שונים.